פרשת נח · תשפ"ז

בס"ד

בין מנוחה לתנועה

על נח, על אברהם ועל השאלה מה עושים במנוחה

פרשת נח

פתיחה: הנבואה שלא התגשמה

בקיץ 1930, כשהעולם שקע במשבר הכלכלי הגדול, עמד הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס בהרצאה במדריד והציג תחזית אופטימית להפליא. בתוך מאה שנה, אמר, תגדל הפריון האנושי פי כמה וכמה, ונכדינו יעבדו כחמש עשרה שעות בשבוע. הבעיה הגדולה של האנושות כבר לא תהיה מחסור, אלא שאלה חדשה לגמרי: מה עושים עם כל הפנאי?

בחלק הראשון של התחזית קיינס צדק. הכלים הגיעו, ואף עלו על כל מה שדמיין. אבל השעות שהתפנו לא הפכו לפנאי. הן התמלאו כמעט מיד בעוד עבודה, בעוד צריכה, בעוד מרוצה. התברר שקל יותר להמציא כלי שחוסך עמל מאשר לדעת מה לעשות בזמן שהוא מפנה.

השאלה של קיינס עתיקה הרבה יותר ממנו. היא פותחת את פרשת השבוע, והיא נקראת על שמו של אדם אחד.

פרשה של מנוחה

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו, ט). פעמיים ברציפות נכתב השם "נח", והכפילות אינה נשמעת כמקרה. התורה, שאינה מבזבזת אות, עוצרת על השם הזה ומבקשת שנתבונן בו.

ומי שקורא את הפרשה בעין פקוחה יגלה ששורש השם, נ־ו־ח, שזור בה לכל אורכה: "ותנח התיבה בחודש השביעי" (ח, ד); "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" (ח, ט); "וירח ה' את ריח הניחוח" (ח, כא). הפרשה כולה היא סיפור על מנוחה: על מי שהביא אותה לעולם, על מי שחיפש אותה ולא מצא, ועל מחירה.

כי למנוחה שני פנים. היא ברכה גדולה, והעולם זקוק לה כאוויר לנשימה. אך היא עלולה גם להפוך לשאננות, לשלווה שאינה רואה את מה שחסר סביבה. פרשת נח, ובסופה הופעתו של אברהם, מעמידה את שני הפנים זה מול זה, ומלמדת מהי המנוחה שאליה ראוי לשאוף.

א. האיש שהביא את המחרשה

כבר בשעת לידתו נקרא שמו: "ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (ה, כט). רש"י מעיר שהשם והטעם אינם עולים בקנה אחד: אילו היה השם מלשון נחמה, היה צריך לקרוא לו "מנחם". לכן הוא מפרש: "ינח ממנו את עצבון ידינו". נח הוא מלשון מנוחה, ולא מלשון נחמה.

ובמה התבטאה המנוחה? רש"י מביא שני דברים: "עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם; והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה".

אלה שני סוגים של מנוחה. הראשון הוא מנוחה פעילה: מעשה ידי אדם, המצאה, כלי שמקל את העבודה. השני הוא מנוחה סבילה: הארץ עצמה חדלה מלהתנגד, והקללה שרבצה עליה נחה.

ונראה שהדברים מרומזים בלשון הפסוק עצמו. "ממעשנו" היא הטכנולוגיה, מה שהאדם עושה כדי להקל על עצמו. "ומעצבון ידינו מן האדמה" היא התנגדות הקרקע, הקושי שמציב הטבע. בימי נח השתנו שניהם יחד: העולם נעשה נוח יותר לחיות בו, משופע יותר ופחות עוין. נח מסמל את המעבר מעולם של עמל מתיש לעולם שאפשר לנשום בו.

ב. "נח נח": השקט שבפנים

מכאן נשוב לכפילות שבראש הפרשה. חז"ל דרשו (בראשית רבה ל, ה): "נח נח – נייח ליה, נייח לעלמא", מנוחה לו ומנוחה לעולם. המנוחה של נח לא הייתה רק מה שעשה בעולם, אלא גם מה שהיה בתוכו.

ונראה שהתורה קושרת את המנוחה הזו לתכונותיו: "איש צדיק תמים". התמים הוא אדם שלם, שאין בו פיצול בין פנים לחוץ, שאינו מתרוצץ בין רצונות סותרים. אדם כזה נושא איתו שקט, וסביבתו חשה בו. דווקא משום שהיה נח בנפשו, יכול היה להביא נחת לעולם.

המנוחה הפנימית קדמה למחרשה.

זוהי ברכה שאין להקל בה ראש. בעולם שנאמר עליו "ותמלא הארץ חמס" (ו, יא), עולם של מרוצה, תאווה ופריצת גבולות, נח הוא נקודת שקט. והתיבה עצמה, מקום סגור ומוגן שבו כל בריה מקבלת את מקומה ואת מזונה בעתו, היא כמעט ביטוי חזותי לנפשו: עולם מסודר ושליו בתוך המבול.

ג. הצדיק שחיכה שידחקו אותו המים

ובכל זאת, חז"ל לא הסתפקו בשבחו. על המילה "בדורותיו" כתב רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח… ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". מה חסר בנח?

ייתכן שהביקורת נוגעת דווקא במנוחה עצמה. אותה שלווה שהביאה ברכה לעולם, היא שגרמה לנח שלא לצאת למאבק בקלקול שסביבו. הוא היה צדיק תמים, ומתוך הדבקות שבתמימות לא הרגיש שעליו להוסיף או לשנות דבר בעולם.

ראו כיצד הוא פועל: כל עוד הקב"ה אינו אומר לו לבנות תיבה, הוא אינו בונה. כל עוד אינו נצטווה להיכנס, הוא אינו נכנס. ורש"י (ז, ז) מוסיף בחריפות שנח "לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".

הוא אינו יוזם. הוא נענה.

אמנם רש"י (ו, יד) מלמד שבניית התיבה נמשכה מאה ועשרים שנה, כדי שבני הדור ישאלו "מה זאת לך?" ונח ישיב להם שעתיד לבוא מבול, "אולי ישובו". נח לא היה אדיש. אך הוא הסתפק בתשובה לשואלים, ולא יצא אל מי שלא שאל. ובזוהר (ח"א, סז ע"ב) מובא שמשום כך נקרא המבול על שמו, "כי מי נח זאת לי" (ישעיה נד, ט): משום שלא ביקש רחמים על דורו.

ד. אברהם, האיש שאינו נח

כנגד נח עומד אברהם. על הפסוק "את האלקים התהלך נח" כותב רש"י: "ובאברהם הוא אומר 'אשר התהלכתי לפניו'. נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". נח מתהלך עם הקב"ה ונשען עליו; אברהם הולך לפניו ופורץ את הדרך.

וכל חייו של אברהם הם תנועה: "לך לך" (יב, א), "הלוך ונסוע הנגבה" (יב, ט). הוא אינו מסתגר בתיבה, אלא יוצא אל האנשים: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה), ופירש רש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה". וכשנגזר דינה של סדום, אינו מקבל את הגזירה בשתיקה, אלא עומד ומתווכח: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (יח, כה). משום כך אמרו במשנה (אבות ה, ב): "עשרה דורות מנח ועד אברהם… עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".

ומכאן מאמר חז"ל שנשמע כמעט כהיפוכו של שם נח: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'" (ברכות סד ע"א). מדרגתם של גדולי הרוח אינה בהגעה אל נקודת המנוחה, אלא בהליכה המתמדת.

ה. שני זוגות משקפיים

ההבדל בין נח לאברהם איננו בצדקות, אלא בתודעה. התודעה של נח היא תודעה של קבלה: הכול מונח לפניו במקומו, וכל דבר מסודר. אם יש חיסרון בעולם, הוא בצד של הקב"ה, ואין זה עניינו לתקנו. אצל נח הכול נכון ומושלם, ואין בעולמו מציאות של חיסרון.

אברהם, לעומתו, חי בתנועה מתמדת. הוא רואה את החיסרון, ולא כסיבה לתלונה אלא כקריאה. כל פגם שהוא פוגש הוא הזמנה לתקן ולשפר; כל מצב קיים הוא נקודת מוצא ולא נקודת סיום. כך ניסח זאת הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה" (ערפלי טוהר).

בלשון של ימינו היינו אומרים שנח חי ב"אזור הנוחות" של הצדקות. זה מקום טוב, אמיתי ואף קדוש, אך אין זה מקום של צמיחה. וחז"ל ראו בכך סכנה גם אצל גדולי הצדיקים. כך מביא רש"י (לז, ב): "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?"

ו. המנוחה האמיתית

האם המסקנה היא שהמנוחה פסולה? לא. העולם אינו יכול להתקיים בלי נח. בלי מנוחה אין יציבות, ואין בסיס שאפשר לבנות עליו. וגם אברהם, איש התנועה, מקבל את אורחיו במילים "והישענו תחת העץ" (יח, ד): הוא יודע לתת לאחרים מנוחה.

השאלה היא מה מקומה של המנוחה, והפרשה עצמה מלמדת זאת. "ותנח התיבה" (ח, ד) רק אחרי המבול, אחרי שעבר המשבר. והיונה שנשלחה מן התיבה "לא מצאה מנוח לכף רגלה" (ח, ט) כל עוד המים על פני הארץ. המנוחה האמיתית אינה בריחה מן העולם, אלא מה שבא אחרי שהעולם תוקן. כך גם השבת: "וינח ביום השביעי" (שמות כ, יא), מנוחה שבאה אחרי ששת ימי המעשה ולא במקומם.

ובסוף הפרשה, כשיוצא נח מן התיבה ובונה מזבח, נאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח" (ח, כא). ופירש רש"י: "נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני". זו המנוחה שנולדת מן המעשה: לא שלוותו של אדם שאינו עושה דבר, אלא נחת הרוח שנוצרת כאשר אדם עושה את המוטל עליו.

ז. שפע, גאווה ומבול: תבנית שחוזרת

לפני שנפנה אל דורנו, כדאי להתבונן בתבנית שהתורה משרטטת בפרשיות הראשונות, משום שהיא חוזרת שוב ושוב.

הטכנולוגיות הראשונות בתורה מיוחסות לצאצאי קין, ותובל קין הוא "לוטש כל חורש נחושת וברזל" (ד, כב). רש"י מפרש שהוא "מתקן אומנותו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים", ומיד אחריו באה שירת האלימות של למך: "כי איש הרגתי לפצעי" (ד, כג). אחר כך באה המנוחה של נח, ובעקבותיה השפע. ודווקא השפע הוא שהוליד את השחיתות: "דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה" (סנהדרין קח ע"א). ובסוף הפרשה באה קפיצה טכנולוגית נוספת, "הבה נלבנה לבנים" (יא, ג), ובעקבותיה ריכוזיות ויומרה: "ונעשה לנו שם" (יא, ד).

התבנית ברורה: כלי מקל, שפע וכוח, "כוחי ועוצם ידי", משבר, ורק אחריו סדר מוסרי חדש. שהרי רק לאחר המבול ניתנים לבני נח חוקים מפורשים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט, ו). ואת השלב המסוכן שבתבנית הזו התורה מזהירה במפורש: "פן תאכל ושבעת… ורם לבבך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יב–יז).

ההיסטוריה של המהפכות הגדולות מאשרת את התבנית הזו שוב ושוב. כל מהפכה הבטיחה מנוחה, וכפי שראינו בתחזיתו של קיינס, הזמן שהתפנה התמלא מיד. כל מהפכה עוררה גם חרדה מאובדן היכולת האנושית: סוקרטס חשש שהכתב יביא שכחה, והלודיטים ניפצו את הנולים המכניים. ובכל מהפכה הקדימה הטכנולוגיה את המוסר, והחוק בא רק אחרי המשבר.

אך בכל מחזור כזה חוזר גם דבר אחד: הכלי מפצל את בני האדם לפי הכיוון שהם מביאים אליו. אותה נחושת שימשה את למך להרוג, ואותו שפע שהשחית את דור המבול, הביא את נח למזבח.

ח. המחרשה של דורנו

ועתה אנו עומדים בעיצומו של מחזור חדש. אם המחרשה של נח הייתה מהפכה, הרי שהבינה המלאכותית גדולה ממנה לאין ערוך. לראשונה בתולדות האדם, הכלי אינו חוסך רק עמל כפיים, אלא גם עמל מחשבה. הוא כותב, מסכם, מחשב, מתרגם ומייעץ. זוהי מנוחה פעילה במובנה המלא ביותר: "ינח ממנו את עצבון ידינו", ועתה גם את עצבון מוחנו.

ובכך טמונה הסכנה של נח. אדם שמתרגל למציאות שבה יש כלי שעושה הכול בשבילו, עלול לנוח על זרי הדפנה ולא לעשות דבר. הוא אינו מתאמץ להבין, כי התשובה מוכנה; אינו יוצר, כי היצירה נעשית בלחיצת כפתור. זו תיבה נוחה מאין כמוה, ובתוכה עלול האדם לשכוח שיש עולם בחוץ, ושיש בו עצמו כוחות שמחכים להתממש. וחז"ל לימדו שקניין אמיתי אינו בא בלי מאמץ: "יגעתי ומצאתי – תאמין" (מגילה ו ע"ב), ו"לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). מה שהושג בלא יגיעה, לעיתים קרובות גם אינו נקנה באמת.

אך לאותה בינה יש גם פוטנציאל אדיר, והוא מתגלה דווקא אצל מי שהולך בדרכו של אברהם. אדם שרואה חיסרון ומבקש לתקנו מוצא בה מנוף: מה שהיה דורש ממנו שנים, נעשה בימים; מה שהיה דורש צוות שלם, הוא יכול לעשות לבדו. המחנך יכול להגיע ליותר תלמידים, הלומד להעמיק יותר, ומי שמבקש להיטיב יכול להיטיב הרבה יותר.

הכלי עצמו אינו נח ואינו אברהם; הוא מגדיל את מה שהאדם מביא אליו.

השאלה, אם כן, אינה אם להשתמש בבינה המלאכותית, אלא מי מחזיק בה: נח השואף לשקט, או אברהם השואף לתקן.

חתימה: מה נעשה במנוחה שקיבלנו?

קיינס שאל ב־1930 מה נעשה עם הפנאי, ולא קיבל תשובה. אנו חיים בעולם של נח יותר מכל דור שקדם לנו. מעולם לא היו בידי האדם כלים רבים כל כך שחוסכים ממנו עמל. אך שאלת הפרשה נותרת בעינה: מה נעשה במנוחה שקיבלנו?

אפשר להסתגר בה, כבתוך תיבה שלווה, ולהניח לעולם שבחוץ. ואפשר להשתמש בכוחות שהשתחררו כדי ללכת בדרכו של אברהם: לצאת, לראות את מה שחסר, ולתקן.

נח מלמד אותנו את ערכה של המנוחה; אברהם מלמד אותנו את ייעודה. המנוחה אינה התכלית, אלא הקרקע. מי שעומד עליה יציב, יכול לצאת ממנה ולהתהלך לפני ה'.